רשב״א על עירובין ע״ג

1 ר' יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים. פירוש: אפילו אין דיורין עמהם בחצר, דמה שהתיר באחין אסר בעבדים שאפילו הן בעצמן אוסרין זה על זה ואוסרין על האדון. ר' יהודה בן בבא אוסר בנשים ומתיר בעבדים. ופירש הראב"ד ז"ל: דטעמא דר' יהודה בן בתירא משום דנשים הן כאחת יותר, משום דחליצתה של זו או יבומה של זו פוטרת חברתה מה שאין שייך בעבדים. וטעמא דר' יהודה בן בבא משום דעבדים ככיסו הן מה שאין כן בנשים.

2 אמר רב מאי טעמא דר' יהודה בן בבא דכתיב ודניאל בתרע מלכא. לומר שאע"פ שלא היה יושב כל היום בשער המלך, היה עושה אותו כאילו יושב שם ומשם הוא נחשב כיון שמקבל פרס מבית המלך. ופירשו ז"ל דחדא דאית ביה תרתי קא מייתי, דמכאן ראיה שהעבד אצל רבו כאחד נחשב, ועוד סימן לדברי מי הוא בעל השמועה שמתיר בעבדים תרע מלכא תרע הוא תרגומו של שער ובבא גם כן היינו שער, ולומר דר' יהודה בן בבא הוא שמביא ראיה מתרע מלכא. ולענין פסק הלכה: קיימא לן כר' יהודה בן בבא, דהא משמע דרב קאי כוותיה מדפריש טעמיה. והתימא מדברי הרב ר' משה שפסק בפ"ד מהל' עירובין ה"ו כדברי שניהם להקל. ותלמיד אצל רבו אסיקנא שהוא כבן אצל אביו שדעת התלמיד קרובה אצל רבו כבן אצל אביו ותלמידי החכמים נקראים בניהם כמו בני הנביאים.

3 הא דבעא מיניה אביי מרבה חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן או צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכו'. לאו עיקר בעיא הוא דהא פשיטא ליה נמי לאביי, דברייתא דלעיל דחמשה שגבו את עירובן שמיעא ליה לאביי והוא מותיב מיניה לרבה בפרק מי שהוציאוהו עירובין מט, א בפלוגתא דשמואל ורבה בעירוב משום דירה או משום קנין. ורבה נמי לא פשיט ליה הכא מההיא ברייתא, משום דאף אביי הוה ידע ליה, אלא משום דבעי אביי למירמא עליה מתניתין הוא דאמר ליה הכין וכאילו אמר ליה חמשה שגבו את עירובן מהו עירוב אחד לכולן אי הכי קשיא מתניתין. ורש"י זכרונו לברכה פירש בענין אחר.

4 הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא אימתי וכו'. איכא למידק ודקארי לה אביי מאי קארי לה, דהא קתני בהדיא שאם אין עמהן דיורין בחצר אחד אין צריכין לערב. ואפילו תאמר דאביי סבירא ליה דרישא במוליכין עירובן בחצר אחרת ולא באותה חצר, מ"מ הא קתני סיפא בהדיא או שאין דיורין עמהן בחצר אין צריכין עירוב. ואין סברא לומר דאביי היה סבור דבמוליכין לחצר אחרת בין יש עמהן דיורין בחצר בין אין עמהן צריכין עירוב, ואפילו בשעירוב בא אצלן אם יש עמהן דיורין צריכין עירוב לכל אחד ואחד, ולא התירו אלא בעירוב בא אצלן וכשאין דיורין. דהא אי אפשר לומר כן דהא או קתני. ויש לי לומר דאביי היה סבור למידק מתניתין דבשמוליכין צריכין עירוב, דהא קתני אם ישנים בבתיהן צריכין עירוב ואף ע"ג דהוו כמי שגבו את עירובן, מדקתני סיפא אם היה עירוב בא אצלן אין צריכין עירוב. אלא דפירושי דסיפא דקתני או שאין עמהן דיורין לא הוה ידע דלא הוה מסיק אדעתיה האי טעמא דמיגו. ומכל מקום הוה מקשה שפיר ממתניתין לפום מאי דלא הוה סבר דאיכא טעמא דמיגו. ופריש ליה רבה דטעמא דמתניתין רישא וסיפא משום מיגו הוא, ותדע לך מדקתני סיפא וכו', כלומר: דמסיפא שמעינן לה דבהכי מיתבא שפיר כולה מתניתין.

5 הא דבעא מיניה חייא בר אבין מרב ששת הני בני בי רב דכרכי פיתא בבאגא ואתו בייתי בי רב מהיכן משחינן להו. לאו במקבלי פרס מרבן היא, ורבן נמי לא הוה דיירי בי רב אלא הרב נמי בבאגא הוה דייר, ולא שייכא האי בעיא בבעיא דלעיל דתלמיד אצל הרב כלל, וענינא אחרינא הוא אי משחינן להו ממקום פיתן או ממקום לינתן. ופשיט ליה ממקום לינתן דהתם עיקר דירתן, אלא משום דליכא מאן דממטי להו התם אמר עיילי וכרכו בבאגא. ולענין פסק הלכה במקום פיתא ומקום לינה, קיימא לן דמקום פיתא גורם כרב, דרב ושמואל קיימא לן כרב באיסורי.

6 הא דבעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא אב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים דמו צריכין עירוב או אין צריכין עירוב. עיקר בעיא הוא אם מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה אם לאו. אבל האב ובנו מפשט פשיטא ליה דכיחידים דמו ממתניתין דהאחין שאוכלין על שלחן אביהם, והרב ותלמידו נמי מברייתא דלעיל. ואדרבא משום דפשיטא ליה הא, קמבעיא ליה מבוי שלהן אם ניתר בלחי וקורה אם לאו, דכיון שאתה עושה אותן כיחידים אם כן אין כאן דין שתי חצרות, ואין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. ופשיט ליה דניתר הוא בלחי וקורה דחשיבות מבוי יש כאן, שאילו היו אחרים דרין כאן צריכין עירוב ואפילו הם בעצמן אם אין מקבלין פרס כרבים דמו. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר. כתבו בתוספות בשם ר' יצחק ז"ל דבעל הבית שהכניס בביתו סופרים או בחורים ללמוד אע"פ שייחד להן בית לפיתן ולינתן, אין צריכין עירוב ואינן אוסרין על בעל הבית, ואפילו אם יש להן פתח לרשות הרבים, לפי שלא הכניסן בביתו ולא השאיל להן מקום בחצרו לאסור עליו. והביא ראיה ממה שאמרו בפרק חלון גבי היו חמשה שכירו ולקיטו אם אמרו שכירו להקל יאמרו שכירו להחמיר, והתם כשהן מחולקין בעליות ובחדרים דאי לא פשיטא שהאחד נותן ע"י כולן, וכל שכן הכא, דהתם דירת הגוי לא שמיה דירה ואפילו הכי אין השכירין חולקין רשות לעצמן לאסור, כ"ש גבי ישראל שיש לו דירה שאין השכירין והלקיטין אוסרין. ולפי שיטתו מה ששנינו לעיל עירובין עב, ב באחין אם ישנין בבתיהן דצריכין עירוב, היינו כשאין אותן בתים פתוחים לבית אביהן, הא אם היו הבתין פתוחין לבית אביהן וסמוכין לו אין צריכין עירוב ואף ע"פ שאינן מקבלין פרס מאביהן. ואינו מחוור כלל, דהא עבדים דקאסרי לדברי ר' יהודה בן בתירה וסתמא דמילתא דרים הן בבית אדוניהם אלא שמייחד להן דירה בתוך ביתו, ועד כאן לא התיר ר' יהודה בן בבא אלא במקבלי פרס הא בשאינן מקבלין פרס כולי עלמא מודו דאסרי. ובישראל המקבל פרס מאחר שאינו אביו או רבו אוסר הוא לכולי עלמא, דהא בתלמיד אצל הרב איבעיא להו, הא באחר שאינו רבו פשיטא להו. ועוד דלקמן בפרק כיצד משתתפין עירובין פה, ב שנינו בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הדר שם אוסר עליו ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר, אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהן הרי זה אוסר עליו. וחמשה שכירו ולקיטו דלעיל אינה ראיה דהתם הגוי דר שם וכל כליו שם ואין לך תפיסת יד גדול מזה. ועוד שכבר כתבתי למעלה סד, א ד"ה אלא גבי אותן החמשה שכירו ולקיטו דמדינא בישראל אינו אוסר שהרי אינן דרין שם ואין להם שם לא מקום פיתא ולא מקום לינה אלא מקום בעלמא הוא שהשאיל להן להעמיד שם מעט כלים, אלא דבדירת גוי הוא שהקלו כיון דדירתו כדיר של בהמה, ואחר שהחמירו בו הקלו, אבל בעלמא בישראל לא שייכא ההיא בעיא כלל ואין לו ענין אצל ישראל. וכיון שכן בישראל כל שהוא מייחד דירה לעצמו ואוכל שם אוסר הוא, אלא אם כן יש לבעל הבית שם תפיסת יד בהנחת כלים שאי אפשר לטלטל בשבת כדאיתא לקמן בפרק כיצד משתתפין עירובין פו, א. וכן מצאתי גם למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל. ומסתברא דאפילו יכול בעל הבית לדור שם ולאכול ולישן באותו בית שייחד להם, אפילו הכי אוסרין עליו דמ"מ מיוחד הוא אצלם למקום פיתן, והראיה עבדים, דמסתמא האדון יכול לדור ולהשתמש בכל עת שירצה באותו בית המיוחד להן, ואפילו הכי אוסרין עליו. ומ"מ אם ייחדן להם לשעה מסתברא שאינן אוסרין, שאינן אלא כאורחין אצלן. וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן בריש פירקין ה"ב תני הקוסטור אוסר מיד ואכסניא לאחר שלשים, אית תני' תני הקוסטור אוסר לאחר שלשים ואכסניא אינה אוסרת לעולם, מאן דאמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסניא לאחר שלשים בשאינו רגיל, מאן דאמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים באילן דעלו ברשות, ואכסניא אינה אוסרת לעולם באילן דעולין בלא רשות.

7 הא לא קשיא ואם נשתתפו נמי קאמר. והכי קאמר: אסורין במבוי שאין מותרין כאן וכאן אלא אם נשתתפו נמי.

8 כולה ר' מאיר היא. ואפילו למ"ד לעיל עירובין עא, ב בפת כולי עלמא לא פליגי מתניתין נמי ר' מאיר הוא, דהתם אם נשתתפו בפת קאמר וכמ"ש למעלה שם בד"ה בפת.

9 כל שיתוף שאין מכניסין ומוציאין אותו דרך פתחים במבוי לא שמיה שיתוף. פירש רש"י ז"ל: ולהכי לא תני רב פתוחות, דחיישינן דילמא מעיילי להו דרך פתחים שביניהם. משמע מדברי הרב ז"ל דכל שהן פתוחות זו לזו אפילו הכניסוהו והוציאוהו מכל חצר למבוי לא הוי שיתוף, גזירה דילמא מעיילי ליה דרך פתחים. ואיכא למידק א"כ פלוגתא דר' מאיר ורבנן דסומכין על עירוב במקום שיתוף היכי משכחת לה, דהא על כרחך עירבו בחצרות לא משכחת אלא בשהיו חצרות פתוחות זו לזו, ואם כן היכי סומכין על זה לשיתוף דהא מבוי זה אינו בר שיתוף. וי"ל דמשכחת לה כשנתערבו דרך חלונות, דבחלונות לא גזרינן דילמא מעיילי ליה דרך חלונות דאין רגילות בכך אלא כשהן פתוחות זו לזו בפתחים דעיילי התם להדיא.

10 כל שיתוף שאין מכניסין אותו דרך פתחים למבוי וכו'. פירש רש"י ז"ל: שמכניסין אותו מכל החצרות למבוי, ומוציאין אותו משם דרך כל פתח ופתח שבמבוי, ואח"כ מכניסין אותו בחצר שמונח שם לשם שיתוף. ומסקנא דלא צריך.

11 בני חבורה שהיו מסובין. פירוש: שזימנן בעל הבית לאכול אצלו משלו, דהכין משמע ודאי מדקאמר אי הכי הקנה להן פת בסלו הכי נמי, והאמר רב יהודה בני חבורה שהיו מסובין דאלמא במקנה להן היא הא דרב יהודה. ואע"ג דאינו מקנה להן פת שעל השלחן בפירוש, סתמא דמילתא כיון שזמנן לאכול עמו ויכולין לאכול לדעתם הרי הוא כאילו נשתתפו בו עמו ויש להם בו זכות.

12 כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר. כלומר: במסובין בבית סומכין עליו משום עירובי חצרות וכ"ש משום שיתוף, דמסתמא דמילתא דעתם לסמוך עליו בין בעירוב בין בשיתוף. ואע"פ דתניא לקמן בפרק כיצד משתתפין עירובין פה, ב עירובי חצרות בחצר ושיתופי מבואות במבוי, וקא מפרשי עירובי חצרות בבית שבחצר ושיתופי מבוי בחצר שבמבוי. לאו למימר שיהא שיתוף מונח דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית שבחצר, אלא רבותא קאמר דאף בחצר שבמבוי כשר מה שאין כן בעירוב. והכין מכרעא הא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לקמן בפרק כיצד משתתפין שם כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אין אוסר עליו והרי נותן את עירובו אין עירובו עירוב חוץ מבית שער דיחיד וכל שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב אבל מניחין בו שיתוף חוץ מאויר דמבוי, דאלמא רב כאיל ותני כל המקומות שמניחין בו עירוב ושיתוף ושאין מניחין בו, ואם איתא הכי נמי הוה ליה למימר וכל מקום שמניחין בו עירוב אין מניחין בו שיתוף. ועוד דאם איתא עירובו בחצרות מותרין כאן וכאן היכי משכחת לה, דאי מנח לה בבית אין סומכין בו משום שיתוף ואם הניחו בחצר אין סומכין עליו משום עירוב. אלא ודאי מכרעא מילתא כדאמרן. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, וכן מדברי הראב"ד ז"ל. והא דאמר ר' מאיר אין סומכין על עירוב במקום שיתוף, בשהניחו שם סתם קאמר, הא הניחו בפירוש משום עירוב ומשום שיתוף סומכין עליו אף משום שיתוף. אבל במסובין בחצר אין סומכין עליו משום עירוב ואפילו אמר בפירוש משום שיתוף ומשום עירוב, דהמניח עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינן עירוב. ורבותנו בעלי התוספות ז"ל נסתפקו בדבר. ויש מי שאומר שאין סומכין עליו משום שיתוף דדוקא בחצר שבמבוי הא בבית לא. ונראין דברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל, וכן אנו נוהגין במקומותינו. ועוד מצאתי בירושלמי בפרקין ה"ח מבואר כן, דגרסינן התם פשיטא עירוב צריך בית שיתוף מהו שיהא צריך בית, רב אחא בשם רב אמר נותנו בין באויר חצר בין באויר מבוי, מילתא דרב אמרה עירוב צריך בית מילתא דשמואל אמרה שיתוף צריך בית, מתניתא פליג עליה דשמואל שיתוף נותנו בבית שער ע"כ. דמהכא משמע בהדיא דלכולי עלמא אי מנח ליה בבית כל שכן דעדיף, ולא נחלקו אלא אי בעי בית או לא, ורב לטעמיה דאמר הכא כל מקום שאין מניחין בו עירוב מניחין בו. ומה שאמרו בירושלמי דשיתוף אפילו באויר מבוי, לא קיימא לן הכין אלא כרב דאמר בגמרין הכא דשיתוף בכל מקום נותנין אותו חוץ מאויר מבוי. והכי נמי איתא לקמן בפרק כיצד משתתפין עירובין פה, ב.

13 אלא טעמא דרב דקא סבר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו. וא"ת א"כ הא דתניא לעיל וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין, כלומר: או מערבין בחצרות ומותרין כאן וכאן או משתתפין במבוי ומותרין כאן וכאן, היכי משכחת לה שמערבין בחצרות וסומכין עליו משום שיתוף, דכל שמערבין חצרות פתוחות זו לזו הן, ומבוי אין לו תורת שיתוף. וי"ל דמיירי כגון שהכשירוהו למבוי בשני לחיין או בפס ארבעה כחצר. ובתוספות אמרו דסתם מבוי שנזכר בכל מקום היינו שהכשירוהו בלחי וקורה, ואפילו הכי יש להעמידה בשעירבו דרך חלונות דאף ע"ג דחלונות ארבעה פתוחות להן, אין נעשות בכך אחת כחצר אחת.

14 קא סבר אין המבוי ניתר בלחי וקורה אלא א"כ בתים וחצרות פתוחות לתוכו. פירש רש"י ז"ל: דרב לית ליה הא דרב חסדא דלעיל עירובין עג ע"א דאמר האב ובנו כיחידים דמו ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה. ואינו מחוור, דהא רב חסדא ברייתא קא מייתי, דתניא הכין בהדיא וקיימא לן כוותיה, וסתמא דמילתא רב לא פליג אברייתא, ועוד דקיימא לן נמי כוותיה דרב. אלא ההיא לאו באב ובנו דדיירי בחצרות הסמוכות ופתוחות זו לזו, אלא כשדרין בחצר אחת ובתים רחוקים זה מזה. וכן כתבו בתוספות.